מסע אחר מותגים אהובים

 

 

נעלי קיפי נמכרות בטירוף. יותר מ-100 אלף חתיכות בעונה, וזה כשמחיר המדף נע סביב ה-100 שקל לזוג. נמוך בשביל נעליים, גבוה בשביל נעליים שיראו רק האישה והנודניק ההוא מהוועד שתמיד נופל עליכם כשאתם יורדים לזרוק את הזבל.

 

 

קראתי פעם באיזה מחקר רציני שהרעיונות הכי טובים באים לאנשים דווקא כשהם באמבטיה. גם הרעיון לכתבה הזאת בא לי בזמן שהתקלחתי, רק שאצלי זה היה בנסיבות הרבה פחות מדעיות. פתאום תפסתי שבאמצע שורת הסבונים והשמפואים שלנו עומד דרמפון. נו, הבקבוק הצהוב הזה עם הפקק הכחול שמעוצב כמו שעון חול. בירור קצר אצל האישה שאיתי העלה שהיא אחראית למאובן ההיגייני הזה. מתברר שכבר שנים היא נשבעת בשמו, ללמדכם שיש עוד דרכים לגלות גם אחרי שבע שנות נישואים ושני צאצאים. 

פשוט מדהים איך הדרמפון הזה מעוצב בדיוק כמו פעם, כלומר לא מעוצב בדיוק כמו פעם.  הבקבוק הצהוב עדיין כולל את ההבטחה המיתולוגית "סבון ללא סבון", איזה ציור לא ברור של משהו כחול וירוק, וזהו בערך. כמו בסרטים מצויירים עם בקבוקי הבירה האלה שכתוב עליהם Beer וחפיסו השוקולד עם הכיתוב Choocolate. שריד ריחני לתקופה שבה סבונים עוד נקראו סבונים ולא תחליבי רחצה. 

עם כל הצהוב הזה מול העיניים חשבתי שיהיה מגניב לגלות מה נהיה עם כמה מהמוצרים העתיקים האלה שנמצאים בנוף שלנו כבר שנים ומצליחים לשרוד יפה בשוק התחרותי כאילו מכוח האינרציה. כמעט בלי פרסום ויחסי ציבור, בלי להזמין להשקות נוצצות את חדל האישים האחרון שנפלט מבית האח הגדול. בקיצור, לבשתי את השלייקס שלי ויצאתי לדרך. 

ראש לקיפודים: 

אף פעם לא הייתי בחרמון. אפילו לא פעם אחת. איכשהו הילדות שלי חלפה בלי טיול שבת להר המושלג של המדינה, שזה דיי מוזר, כי מאז שאני זוכר את עצמי היה לאבא שלי אוטו מהעבודה. בכל מקרה, עכשיו אני קרוב להר הזה יותר משהייתי אי פעם. מסתכל למעלה וטיפה הצידה, והפסגה הלבנה אשכרה יושבת מעליי. רק שאין לי פנאי להתפעל מהנוף הנשקף מהמפעל של נעלי דפנה, כי אני בדיוק מנסה לעכל את הסקופ העיתונאי האדיר שחשפה באוזני מנהלת המותג: השם האמיתי של נעלי קיפי. אוקיי, אתם מוכנים לזה? אז נעלי הבית המפורסמות במדינה נקראות נועם. כן, אני יודע, קצת מאכזב. מצד שני, צריך לזכור שהתחילו לייצר אותן הרבה לפני שהקיפוד הגדול שאוכלס בשרי צוריאל נהיה הפרזנטור שלהן: הן עוטפות בחמימות את הבוהן מוזרה שלכם כבר 43 שנה. 

רוב העובדים במפעל עמלים עכשיו על הגרסה של דפנה לסנדלי שורש עם הדפס של דרדסים. הם עצמם- העובדים, לא הדרדסים- מסתובבים עם נעליים שהן בערך ההפך הגמור מנעלי בית, והאווירה הכללית היא של צווארון כחול אמיתי. קצת ריח של גומי שרוף, הרבה בוכנות שעולות ויורדות, סילון לחץ אוויר שמשתחרר איפשהו ומקפיץ באופן מביך את העיתונאי שעומד ליד יעקב. 

יעקב הוא מנהל המפעל והאיש שלוקח אותי לראות את המכונה שמייצרת את הקיפי/נועם. כלומר, לא כרגע- נעלי בית לחורף לא מייצרים אחרי שהחורף נגמר- אבל מייצרת בעיקרון. וכאן אני מגלה את הסקופ השני שלי להיום: בדפנה בעצם מייצרים רק את הסוליה השחורה. הגפות המשובצות ההן מגיעות מוכנות מסין ומהודו. המכונה הענקית שעליה אני מסתכל רק יונקת פי-וי-סי שחור בצד אחד, ופולטת סוליה שנתפרת לגפות בצד השני. 

עבודה זרה או לא, הנועם/קיםי נמכרות בטירוף. החברה' מספרים שבכל שנה הם מגדילים את הייצור לעומת השנה הקודמת, ובכל זאת נשארים בסוף עם הזמנות נוספות ובלי מלאי. כמה בדיוק! יותר מ-100 אלף חתיכות בעונה, וזה כשמחיר המדף נע סביב ה-100 שקל לזוג. נמוך בשביל נעליים, גבוה בשביל נעליים שיראו רק האישה והנודניק ההוא מהוועד שתמיד נופל עליכם כשאתם יורדים לזרוק את הזבל. בשנה הבאה יחגגו כאן 50 שנה לנעלי דפנה. אני לא מאמין שהתאריך המכונן הזה יביא מאות אלפי ישראלים להקים מאהלים סביב חנויות הנעליים בחורף 2014 כדי שיוכלו לשים רגל בתוך מהדורת היובל, אבל אותי די מרשים שעדיין מייצרים בישראל נעליים בכלל. 

חזרה
envelope